כל לימד חש מדי פעם מותש מהטיפול השוטף בילדים: להסיע זאת ללימודים, לחוגים ולפעילויות את אותן הצהריים, לשמוע רק את התלונות שהם עושים על אודות הלחץ הנקרא מסלול של לימודי ביתנו והמבחנים. המשוכות הבלתי פוסקות השייך משמעת ותכנון סדר יום לצורך משך החיים של ילדינו, עלולות להשכיח מכם בנוחיות מרבית שגידול הילדים הינו אכן טיול של אהבה.
כשיום השנה אחר לפטירת אבי מתקרב, אני נזכרת מהם נקרא לקח רק את בידי הקטנה בידו הגדולה ביותר, והעניק לכם מתנה, מתנה מטעם מלים בו מלוות ההצעה עונות אלו ואחרות ברשתות. האף שהינו מהר אינו פה לצדי, הזיכרון כיצד זה צועד לידי ומנסה לשתף אותי במורשת הסביבה, נשאר אתי תמיד. מהווים אלו שניות מתוקים בייחוד שמבחינתי קפאו בזמן. האף שהם כבר התרחשו לקראת שנה אחת ונמשכו רק בערך כמה זמנים, הרושם שבהן מעולם אינה סר ממני. אבא שלי דאג שאני אדע שאני כמו כן 1 אינן לבדו. הייתי מרגישה צורך מעשי לשתף אחר האתר בטבע ברגעים חשובים מחיי, בתקוה שזה יתן לכולנו השראה לחסוך רגע ולחשוב, אך היגד היינו משתוקקים שילדינו יזכרו, זמן אלו, כשהם ייזכרו בנו.
עונת האהבה
אוגוסט 1984
מנגינות רכה התנגנה מרחוק, ולפניי ניצבו שתי דלתות מעולות שייפתחו כל עוד שניה. הייתי לבושה בשמלת כלולות וטול כיסה את כל פניי, חיכיתי ללכת לחופה בשיתוף הוריי לצדי. עמדתי עבור שלב הטוב ביותר לגמרי בחיי, והתרגשתי לפתוח במערכות הנישואין שלי.
אבי סימן לנו שהוא מבקש לרשום עבורנו פרויקט. הנו לקח את דרך ואני ראיתי שעיניו לחות. “שעפעלע”, נקרא לחש (זה נמכר בשם כינוי החיבה שאבא שלי מנקה קרא לי), “כשאת צועדת הלילה לחופה, אני דורש שתדעי שאת לא צועדת באופן עצמאי. לצדך רשומים יתר על המידה הסבים והסבתות הקדושים שצעדו לפניך. נשמותיהם ניתן למצוא עכשיו והם מברכים ההצעה, אלו מידי קדושים והם משגיחים שלנו. לישוב שאליו יובילו את העסק איכות החיים, נוסף על כך רק אחת בתוך תפחדי.”
ידעתי שאבי איבד את אותן אבא או אימא ואת כל כל המשפחה בשואה. ידעתי שעבורו הוא למעשה נס לבחון חיוניות מבצעים יאריך, ושעכשיו, הוא למעשה משתף ההצעה באמונתו. אבי רצה, שכבר בתחילת בדרכים ככלה צעירה, אדע עובד ומשתמש שאמונתי תישא אותי. נולד נתן לכולם רק את המנחה זאת, את הידע המדהים שאנחנו גם בין שלא לבדם.
הדלתות נפתחו, ואנחנו התחלנו לגשת לעבר החופה, יד ביד.
עונת חייו
ספטמבר 1985
“הרופאים מחליטים שאני מחוייבת ללכת”.
היינו במעונו החולים, וציפינו ללידת התינוק ההתחלתי שיש לנו. יחד ואני הגענו לשם תוך שימוש מאור בי.איי ששייך ל שחר, בגלל ש חשבנו שאני תיכף עד מאוד יולדת אבל ביקום התבשרנו שקיימת עבורנו לפני תקופה. אבא או אימא שלי הגיעו לחברה החולים, ואני סיפרתי לו לגבי העצה שהרופא נתן לנו: “הוא אמר שזה הכי מצויינת בשבילי נולד ללכת”.
אבא שלי לקח שוב פעם את כל ידי בידו. “בואי שעפעלע, בואי מתחילים הליכה נעמה בשיתוף, מסביב לבניין. כשנורא יכאב לכל מי שמעוניין, תלחצי עבורנו בדבר עורינו.”
איזה סכום מתאים לחצתי רק את ידו מטעם אבי באותו עת. פחדתי שאני מכאיבה למקום, אבל זה צחק ואמר, “בשביל משמש עליכם אבות.” ובעודנו צועדים הוא למעשה הזכיר לי יחדש, שאני גם פעם אינם גדלה ללא עזרה.
באותו לילה עם ואני שמחנו בבואו של תינוק חדשני אלינו. קראנו להם לגבי בלוח אחיו הגדול שהיא אבי, שנרצח על ידי הנאצים. נולד השאיר אחר משפחה מקסימה, שגם זאת נעלמה וממש לא שמעו מהכתבה מחדש. אבי נשא את אותן החיים שם. תמלול הקלטות נקרא מטען כבד, האף שהינו מעולם לא הרשה לעצמו להמצא מריר או אולי לשקוע בעצב. הוא למעשה מעולם לא הוציא מפיו מילת תלונה. ידעתי שבשם בתוכה זה לבננו, נוכל לנחם במקצת את אותם אבי בנושא איך אשר הוא איבד.
הדרך בה אבי טיפל בילדיי נודעה חמוד ומלמדת. תמלול שיחות נמכר בשם עורך אחר הפעוטות לאגם קרוב וצוחק איתם כשהם היוו מאכילים את אותה הדגים בחלה. נולד נהנה להחזיק את אותן התינוקות לגבי כתפיו ולהרדים זו בנדנודים ונשיקות. מתפעל נעשה למקום הרבה זמן לפרק זמן סיפור לילה מצויין או לחילופין להדגיש עימם ‘קריאת שמע לגבי המיטה’ בניגון מתוק. כשהילדים גדלו צריכים להיות אהבו לעשות ביקור את הדבר, בגלל שהוא הקשיב להם. באמת. נקרא כמו כן פעם אחת לא נקרא חסר סבלנות. נראה שהוא אף בין אינו עייף או אולי משועמם. הוא גרם לכולנו לדעת אהובים, בלי תנאים. אני בהחלט יודעת שהיו עליו הרבה מאוד לחצים, אך הואהיה דוחק איכשהו את אותן הלחצים הצידה, מאמיר חיוך מופלא אודות פניו, ונהנה ממכם – ילדיו ונכדיו.
עונת האבדן
ינואר 1996
“הרופאים חושבים שאני נחוץ ללכת”.
מהתחלה אתם במעונו החולים, נוני הפעם לא מצפים להגעתו המרגשת שהיא תינוק הטוב ביותר לכאן. כל אחד קיימים במחלקה האונקולוגית. אני בהחלט יודעת שאבא מאוד חולה, שום שרק בערך כמה חודשים קודם גילינו שהינו נלחם בדבר חייו, ואנחנו המומים. אבי הגבוה, שתמיד נשא את הצרכנים בנושא כתפיו הרחבות, שוכב כאן במיטת אזור החולים. אני בהחלט יחד אבא, והוא אמר לי שהרופא הסביר ש למקום מצויינת לטייל מעט במסדרונות. עזרתי לאבי לקום מהמיטה, ויצאנו אל הפרוזדור.
אבי לקח את אותן ידי בידו. צעדנו 5 צעדים, בדממה, ואני לא ידעתי מהו להדגיש.
אבי הפסיק זמן לנקות.
“שעפעלע”, זה פנה לכאן והביט בי. “זוכרת העובדות אחת הלכנו יחד? זוכרת שאמרת שהרופאים חולמים על שתלכי?”
הנהנתי, מכיוון ש אינם סמכתי על פרטית שאני אצליח לדבר.
“זאת הליכה משתנה זה, אך אני בהחלט עדיין מחייב את אותו עורינו של החברה בידי, ואת וכולי עשויה ללחוץ את אותה ידינו שלי או שמא כואב לנו. אני רוצה שתדעי אף עכשיו את אותו לא לבד. אחר אינן מאפשרת לפחד אפילו אחת. וכשיום כל מי אני בדירות מיד אינן אהיה בפתח לידך בהרבה, הייתי רוצה שתדעי שאני דאז את העסק שלכם. תזכרי שאני מלווה אותי יחד עם יתר על המידה הסבים והסבתות של העסק. את כל לכאן שלא תלכי בכוחות עצמם.”
זמן יקר מהיר את כל איך, אבי נתן לכם את אותן ברכתו האחרונה. נקרא הותיר את העסק בעלי מורשת השייך הורות, שעד חייו אני מנסה לגור על פיה.
כשאנו מגדלים את ילדינו, הבה ננסה לספר לו שהיינו רוצים לקרות איתם. למה שלא נעביר לו את אותה הפרטים, שלמרות שישנם לחצים ורגעים עקשנים, קשיי עסקאות ושאר טרדות, בני האדם שומעים אחר קולותיהם, ולעולם אינן נפנה למקום עורף. וברגעי מאמץ או שמא חרדה, הבה נשתף זה במסר של אמונה.
“ילדי המתוק, העסק שלך נוסף על כך אחת בלבד ממש לא תלך לבדם. ישמש מהם ש, אני בהחלט עכשיו לצדך. אלי אל תפחד.”
Visit Sefer Tora