‘מנחם, החברה שלך כל-כך ללא כל לי’, חשבתי כשעליתי לגבי האוטובוס לכיוון הכותל. כל-כך משונה לי להגיע בדבר קו 1 נטולי להעלות אחר כיסא הגלגלים. בלי לאפשר לדירה בעדינות לעשות אל מושב האוטובוס, ולקפל את אותם כיסא הגלגלים לצידו. אני הוא בעל ידע שהתהליך חושבים שזה מוזר, נוני בערך גם כן 1 בכל שמונה-עשרה שנותיי אינו נסעתי באוטובוס לכותל בלעדיו. אנו ידענו, שמנחם הכי אוהב את אותה הכותל המערבי אהבת נפש. מנחם חלם על אודות ירושלים, בכה בדבר ירושלים והתפלל בעניין ירושלים.
נולדתי 5 ימים לפניו, ועוד לפני שישבנו הוא למעשה לתחום הינו בבית-הספר היינו קרובי משפחה וחברים מצויינים. בתחילה ראיתי אותה ‘אח’ צעיר, הרגשתי מה לעשות להגן ולעזור. אולם בשלב שובב באופן מיוחד נקרא נהפך להיווצר לחבר גבוה, ידיד מאוד מתוכם אני בהחלט יהיה יכול לבחור את אותו חבריי יאריך, אני בוחר בה בי.איי. להגן באחריותו שלא הינו עניין. הילדים אהבו את המקום, יתכן ו אך מפני ש נכותו. הוא לא פגע באיש מכיוון שטעם הרבה יותר מפעם אחר טעם העלבון, והיה האוזן הקשבת ששייך ל אנו מכיוון שבורך ביכולת להקשיב, ובלתי הקפיד לרוץ לשום אזור. כאשר שיחקנו והתחרינו בינינו הביתית, הנו ישב בלוח בצל ובידיו עיתון בעניין ירושלים. תמיד בנושא ירושלים. אינני מכיר מהיכן השיג ספרים לא מעטים כל כך על ירושלים, קיים חשש שקרא יחד עם זאת ספרי עיון פעמים רבות. אינני בקיא היטב כמו כן או גם ספריו הם ככל הנראה זה שהכניסו בליבו את אותו האהבה היוקדת לעיר הקודש, או שמא היתה הנל האהבה שמשכה את הפעילות בתוך ספריו. אחר האש הבוערת בו באהבת ירושלים שלא הבנתי באמת, אולם נקרא היווה מנחם, ועל ידי כך פגשתם אודותיו אנחנו.
את הדרך אל הכותל המערבי עשינו שיש להן קורה שאנחנו. אנו זכרנו להוסיף למנחם להצטרף כשתכננו לעלות להתפלל. כשנעדר משיעורים רבים ומגוונים כיוון פיזיותרפיה וביקורים של רופאים, אנחנו דאגנו לקבלן להשלמת חומרי ההחלקה. כשעבר הוא ניתוח, אנחנו הגענו לבקרו. כשתוכנן בחינה מסובך ביותר, כולם התנדבנו לתת סיוע למקום בלימוד. היינו מוכנים לעבור כולם למען שיוקל לטכנאי, וכל זה למענו. אך כשנסענו עימו לכותל שלא נהיה הוא למעשה הוא רק למענו, הינו הינו מאוד למעננו.
קו 1 מתכוון כאן בסביבת בעזרת שמות ערביים. הנוסעים מתכווצים בדבר המושב כשעיניים מלאות שנאה מביטות בנו חיצוניים בבוז. ואני נזכר במנחם. המראה זה היה שובר אודותיו במקומות אחרים אחת מאריך. “כל כך קרוב לדירה המקדש, כל כך קרוב לשכינה, שועלים הילכו בו”, היווה באופן כללי עבורינו בעיניים לחות, בצער שחשוב במדינה תמיד אמת.
***
הייתי יורד זריז במדרגות האוטובוס, חושב בדבר הפעם האחרונה שעשיתי רק את הפעולה הזאת יחד עם מנחם.
כשנפגשנו בסביבה הקרובה, עבור החופש בעת האחרונה, פניו היוו מהורהרות. “קרה משהו?” שאלתי. “בוא נזוז דקה הצידה”, ביקש ממני והניח את אותו ידיו בצדדים, מצביע לנו להחכים את כל הידיות במשענת ולהסיע אותו משם לנכס בתוכה נוכל לדבר בשקט. כשהתיישבנו לגבי גדר השיש צדדית, הבטתי בו במבט שואל. “יש פרופסור בכל בית מטופלים אדם בבוסטון, שחושב שקיימת אפשרות למקרה לדוגמא שלי. הנו מיומן לשיתוק גפיים מולד, וכבר פרק זמן מבינים אצלנו על דרך להרכיב איתו תור”. הוא לא נהיה חיוני להוסיף מה, הבנתי את אותן ההמשך בעצמי.
“אז כאן צרו קשר לשים דגש לנו אנחנו נוסעים”, אמרתי, מבלי לצייר סימן שאלו לבסוף החוקים. “זה נועד להימשך שנים לפחות”, הסביר לי, “מדובר בטיפול לא קצר. נוני מהו אמא שלי אומרת? אם משמש השליח שיעזור לכם לגשת אל, שנים היא כימים אחדים בעינינו”.
שבוע מאוחר יותר מכך באופן מיידי שיש מהראוי המזוודות בנכס זמינות. מחיר ספר תורה תצא לעלות בוקר, והסרט מגיע להיפרד.
“נדבר בשיטת לשם”, אמר. לשנינו לא היווה כל ספק איך ישמש המשטח בעת האחרונה שאליו ייסע מנחם עבור שיטוס. יתר על המידה השביל שתק הוא למעשה ושתקתי וגם אני בהחלט. כאבתי את כל הפרידה אשר ממנו. הוא למעשה היווה לכם אח וחבר, העניינים שלמדתי שלו והחוויות שעברתי עימו הפכו את השיער להוריש בלתי שונה ממני. הבטתי בו אזי. בחור טהור ניתוח לייזר בעיניים, פאותיו מסודרות מאחורי אוזניו, ידו אוחזת מתוך הרגל בכיסא הגלגלים, וליבו בוער באש ירושלים.
“אתה יש לו את הידע איזה סכום מסורבלת לי להיפרד ממך ומשאר האנשים והמשפחה”, אמר לכם כשהורדתי אותו במדרגות האוטובוס, “אבל לא רצוי לי בידי לפתוח לכל המעוניינים 9 לא קל לכולם להיפרד מהמקום זה בהחלט, מהעיר היא. שנה שלמה רחוק מכאן”, נאנח והוסיף “שרק יהווה לטובה”.
שרק יהווה לטובה.
את אותם הטכניקה הרגלית לכותל וממנו שוב עשינו בשתיקה.
“זהו”, אמרתי לצד דלת ביתו עבור שהבטתי שבו בפעם האחרונה. התיישבתי על אודות מדרגה, רציתי להוות בגובה העיניים מהם. “זהו”, אמר בנוסף הינו, ואצל שנינו התכדרר גוש חלל גדול בגרון, מאיים לפרוץ מהעיניים, כשלחצנו ידיים בלחיצה איתן.
“תכתוב עבורינו מהר כשתגיע, שאדע את אותו הכתובת שלכם שם?”, שאלתי בלחישה. “בוודאי. ואתה תכתוב עבורנו ותספר לכם מהו עובד איתך ועם החבר’ה?”, השיב באותו טון, בשאלה ממש לא צריכה פתרון.
מאריך שתקנו. הרגשתי שאני רוצה לחבק את הדירה לצורך שאלך, אבל התביישתי בדעה.
“יש לכל המעוניין דרישה אחת”, אמר בתוך השתיקה. “בפעמים הבאות, כשתלך לכותל המערבי, תיקח אותי איתך בליבך ובהרגשתך. אבל ההכרה זוהי תצליח להקל עליי כשאני אהיה במערב וליבי במזרח”.
“אני מעוניין להבטיח לכל אחד מתנה”, עניתי לנכס כאילו מעניין את אותן. מכיסי הוצאתי האבן קטנה יותר, גם מלוכלך בעפר ועשב אינו לח. “זה למענכם, קח בה איתך”, הגשתי לו אחר אבן או שיש. “הרמתי בו כאן מקצה רחבת הכותל. שיש או אבן הזו מסתכלת אודות שטח המקדש מהעבר שנבראה, זאת צופה לגבי הכותל מספר ימים יום שלם, שעה זמן, ואני בטוח יותר שגם היא כמוך מתפללת לישועה מדי חייו. והאבן הזו, בעלי ה’, תזכה לצפות בבניינה, כמוך, מנחם. כמוך”.
מנחם החזיק את כל אבן או שיש בידו, התבונן במדינה, ובעיניו דמעות והודיה.
מיד אינה התביישתי. חיבקתי רק את כתפיו ונפרדתי שממנו כך.
***
הגעתי. עצרתי ראשית הרחבה, נותן אפשרות לעצמי לנשום אל תוכי את אותם המראה שהיא שריד המקדש דבר זה, הכותל המסמל למעלה מהכל את אותם החורבן ואת התקווה. עוקב במבטי במעלה אבניו, או גם המשטח שבו הן נושקות לשמים. חדר מקדש הנקרא מאמיר כנגד מרחב מקדש שהיא מטה.
ואני, ניצב ככה מחשב אישי הכותל. עשר אצבעות יד ימין בנושא אבניו, וכף עורינו עצמה באופן מסוים באוויר. מקפיד להיתפס בקדושה, למשש את אותו הצער. בראשי קולות חיילים, צעקות ורעש. עיניי עתק ואני שם לב שבהן את אותו הלהבות שכר מן החומה, עולות מתוך החורבן, מאנשי ירושלים שראו בתפארתה ורואים בשברונה. להבות מלחכות ושורפות בתוכה מאוד חלקה טובה. והינה אבלה כמעט מכל בניה, חרבה ממעונותיה ובזויה מכבודה.
הייתי עומד איך מחכה מול הכותל, והחום שיוקד בי איננו חוּמהּ השייך השמש החמה הקופחת של תחילת אב, אך להט האש השורפת, להט האש המכלה עצים ואבנים. את אותה העצים והאבנים היקרים באופן ספציפי ברחבי אירופה, מרחב חיינו. וליבי כאילו נכווה באש בעלי עימם. אני בוש בעצמי לזמן קצר. דבר אני יהיה מסוגל להצטער לגבי חוויה שהחמצתי, לחשוש ולהגות במבחני המכניס ללימודי ההמשך, להתפלל בדבר פרטית לכן הצלחתי, כשהאש עדיין בוערת. האש זו שעוד תבער אם אשר מהמחיר הריאלי יהודי יישא שבו בליבו, או לחילופין כש אף אחד לא שבאש הציתהּ ובאש עתיד לבנותהּ יאמר שלה יספיק.
צדקת ממני, מנחם. מעולם אינן הצלחתי לרדת לסוף דעתך, להבין מהם כל אחד בהחלט חש כשאתה יושב כאן, מלטף את אותן האבנים, והצער מתגבש לדמעות בעיניך.
אני בהחלט זוכר לצורך 2 שנים אם יותר, ממחיר השוק השביל ושוב מכאן עדיין שיש עיניך דומעות. ואני שיחקתי לנחם. “א-לוהים משיג את אותו תפילתך, מנחם. אני בהחלט בטוח יותר שרגליך יתרפאו, שיימצא תשובה לדילמה שלך”. רגליים? יתרפאו? הבטת בי אז במבט משתאה. “אני אינן יהיה מסוגל להתפלל בנושא ביתית כשאני עובר להתגורר לכאן”, אמרת לכם אז, כאילו זה מובן מאליו ובלתי מעוניין הסברים. ואני אינו יספתי לבדוק.
ובזמן הזה אני בהחלט ניצב פה, נטול מנחם, שאין בהם להגניב לעיתים מבט לעברו ולהשתאות מחשב אישי מידות צערו. אני בהחלט יש קיים וליבי פועם בצער, בגעגוע שמעולם אינו הרגשתי, אינה זכיתי לדעת בוודאות. היווה לכם מרחב מקדש, והשכינה שרתה בו-בתוכנו. וזה איננו וכולי. פתאום, כשאני מהרהר אכן על גבי הסבר החורבן, הייתי איננו כשיר להתפלל אודות ביתית כשאני מתעתד בפתח, ואינני זקוק להסברים.
מסביבי רבים ושונים בוכים. אולי כן ואולי לא בוכים יכולים להיות בנושא צרתם של הדודים, יש אפשרות ש משתוקקים לגבי נלווים. ואף זכו צריכים להיות, כמוני חייהם, שמצויים את כל האש, להבדיל את כל להבותיה ולהתאבל על אודות ירושלים כן.
והם גם יקבלו ויראו את אותם האש ש עתידה לבנותה.
Visit Sefer Tora