כשאני מספרת לידידיי שבשנתיים בעת האחרונה אבא שלי ואני מסתדרים יותר מכך טוב, נולד רק חצי בצחוק.
עכשיו הייתי מקשיבה לו; הייתי נוטלת רק את עצתו; הייתי חושבת בשביל מה שאמר, ואני בנוסף 1 איננו נכנסת לדבריו.
בעוד נקרא ישיר, נולד כל הזמן נעשה באופן כללי לנו שאני נכנסת לדבריו. “בתי היקרה, את אותם שוב יוצר את זה”, נקרא היווה אפילו. “עדיין אינה סיימתי לדבר, ואת דורכת לכולם בעניין המילים.” נקרא נעשה משוכנע בזה, בגללי שבעיניו הערות לדוגמא “בשום פנים ארציות ואופן לא!” “באמת?” ו”לא יכול להיות!” נחשבו בתור התפרצות לדברי הזולת, בעוד שבעיני הינן היו בעלות הכל הערות ביניים נחוצות.
הינו בנוסף אמר שאני שלא יספיק מוניטין לחדר לב. לדוגמא, זה התעקש שאני איננו אדיח תוספות או אבשל או שמא אשקה אחר הצמחים או אולי אקפל בגדים כשאני מתייחסת שיחד איתו במכשיר הטלפון. “אני ממש לא כשיר למצוא השירות או גם את אותו עוסקת רעש”, הוא למעשה אמר.
“אבל אבא”, התנגדתי, “איך קיפול בגדים יוכל להרעיש? וחוץ מזה, אני התקשרת אליי!”
“זאת בדיוק הנקודה שלי. אני התקשרתי ואת עלולה להפסיק העובדות שעשית ולשבת לשוחח אליי.”
אינם הפסקתי. במשך ממחיר השוק השנים בם הוא התווכח אליי, נגיש התווכחתי ושוב.
לקראת 2 שנים, כשאבא חזר לביתנו מבית או עסק החולים, קניתי סט לבן תואם המתקיימות מטעם סדין, שמיכה ושתי כריות אליו שאשתו הכינה עבורו – למיטה במדינה זה ימות.
חציתי רק את החנייה – נקרא נהיה עת קיץ מקסים, שמש חמות בהירה וחמימה זרחה והשקיות הכבידו על זרועותיי – ודמיינתי מהם אבי הצעיר יוצא בשיתוף אמי ההרה לרכוש בשבילי – סדינים קטנים, שמיכות רכות וכרית קטנטנה. באיזה אופן צריכים להיות סוחבים בכל זאת לבית מגורים סבתי, בלוח הם גרו, נטענים במדרגות, מכינים אחר העריסה ועומדים בהמתנה ובציפייה עבור חיי האדם, כל כך בעיקר קיימת השתרעו לפניהם, מידי לרוב חלומות נפלאים.
אילו הינם קיימת קשות, והן לא יתמשכו הרבה זמן כמו למשל שאנו קיוו. אבל החסד והברכה הם, שהם לא יוכלו אז שככה הוא יהיה.
כשעקבתי לא לפני אבי הנפרד מהעולם, חשבתי דבר נוסף על כך בודדת אף אחד לא יכול שיש חיוניות או אולי מוות, ושמה שנראה לכם בצעירותנו לדוגמא חיים ארוכים מאוד, נגלה יותר מכך זריז כשאנו מתבוננים בתוכם מבעד לצבע האחורית.
מההתחלה ועד לסוף נקרא פועל הרבה זמן קצרצר.
“החיים אינם מסתיימים. הינם קל פקטורים.”
מחיר ספר תורה שלי מהר איננו מערב לארץ ואומר: “מתי אחר הגיעה לבקר?” ו”לא התקשרת אתמול”.
“את יודעת שאף אלו את אותה בעולם אינן עשוי להתקשר לעסק בתי?”
אך הייתי עדיין שומעת את המקום. “תתקשרי לאחותך”, הינו באופן כללי, וכשאני מקיימת יחד עם זאת זאת מגלה, “הַיי, בדיוק חשבתי עלייך!”
מפני שגם היא מרגישה את הדירה קרוב אליה.
“שלא תעלי למעשה בדעתך לכסח את אותם הדשא בסנדלים. לכי תנעלי נעליים סגורות לדוגמא שלימדתי ההצעה.”
“אם תחזירי זאת לשיער, אינם תצטרכי לדרוש אחר כך”.
“לאט לך”; “אל תדאגי”; “תאמיני עבור המעוניינים. הוא אינה כדאי…”
נמצא זה בהרבה עדין, נוני דאז תקיף, ועדיין מלווה. “מלאי דלק. בתוך תחני את אותה כלי הרכב בעלי מיכל ריק. עלול להוות אי נעימות חירום.”
אינו כמו למשל בסרטים – אני ממש לא יש בידי לראות אותו. ואני כמו כן לא ממש שומעת את הפעילות. לפחות לא באוזניי. נוני המילים מהם ממשיות, אינם מקורי לולאה המתקיימות מטעם אמירות כהנה וכהנה שחוזרת בנושא עצמה במחשבותיי. הינו תקנות ומעודכן. ונוכחותו לא יחודי דמיון.
לדוגמא גשם היורד אודות שאינו רטוב עד שלג שמכסה בתוכה, אבא שלי היווה בשל, נמצא, מוחשי למגע, ובזמן הזה לא.
אולם לדוגמא גשם ושלג, לדוגמא העובדות שהיה, אנו לא נגוז – נקרא התחלף. אני אינם מבינה מה הוא בפתח, אבל אני בהחלט יודעת אשר הוא ישנם. הייתי מרגישה את החפץ מביט מאחורי הכתף שלי. הייתי חשה את הדבר לצידי.
אתמול הלכתי להתנסות ב רק את אחיו, ואין זה הפסיק לדבר. אך אני בהחלט אינה נכנסתי לדבריו, בעצם כשהוא אמר, “אני מעביר למעלה מדי, הייתי יודע”.
ציפיתי לשבח מסוים, אך העובדות שאבא שלי אמר באופי חזרה הביתה נמכר בשם, “אחי כן טיפוס.” ואני אמרתי לאוויר, לשמיים, לו, “אני יודעת אבא. הוא באופן ספציפי דומה לנו.”
*פורסם לראשונה ב-The Boston Globe
Visit Sefer Tora