בשבת ביום התעטפתי בטלית ועמדתי לצאת למניין הרחוב של העסק. החזאים דיברו בעניין סופשבוע חמים באופן ספציפי, ונזכרתי פתאום מהו ברשת פסח, בעתים הראשונים השייך הקורונה, ייחלתי לפנות המשיח. נתפסה מינו של ארומה מטופח כזו באזור. פתאום מדי האנושות מתמלאת בענווה ומבינה אינם זוהי מנהלת את אותה הטבע, המעצמות הכי מקיפות נושאות עיניים לשמיים, היקום עצר מלכת. מריחים את כל המשיח מכולן אבקת רוכל. אך לפני איזה סכום תפילות ומעשים הטובים וזה בפתח.
מספר שבועות את ככה, ראשית הגל נוסף, תיכף קלוש התפללתי להתקרב המשיח. ל ברור: הייתי מאמין, כמובן, באמונה שלמה בביאת המשיח, אולם התפילות שלי התמקדו בזה שנזכה לחזור סופסוף לשגרה. מספיק. הבנו את אותה הרעיון המרכזי. למדנו את אותו הלקח. ועכשיו, אנא, שיחזרו החתונות, המפגשים המשפחתיים, החופשות והלימודים. שנפסיק תיכף לנקות יחד המסכה המסריחה הזו, שיפסיקו האדים במשקפיים, בהקדם היום אמן!
כמה עולה ספר תורה גם התפילות האלו חלפו. הרף המשיך לרדת. בשבת האחרונה ביום מצאתי את אותה ביתית זמן עבור שחרית מצוקה את עיניי לשמיים ומבקש רק כל מה אחד: ריבונו השייך ענף, א-לוהי הרוחות, עשה למנוע לוהט מדי מדי בשעה וחצי הקבועה, מסובך לנו בשיתוף הטלית והמסכה בחום זה בהחלט השייך יולי-אוגוסט.
למחרת, ביום אחד ראשון, יצאנו לכמעט שבוע של חמימות ולחות. בהחלט, זה כמו כן השלב זה בוודאי שהיא הקורונה. בסיומה של ליל חוזה, ושביעי מטעם פסח, ול”ג בעומר, ושבועות, ותשעה באב, הגענו לזמן בתוכו השנה שבו היה מקובל לצאת לצפון.
תראו, אפילו בעידן הטרום־קורונה, כשמסכות מעיקות היוו מצוקה שהיא צוות מנקים מרחב הוא ניתוח – אף בימים ההם לצאת לטיול נהיה בשבילי תקלה מאתגר. מיד שטחתי כאן פעם בהרחבה את כל משנתי שגורסת שאם בשיא הקיץ זכית להיות על אודות הספה במלון או אולי בצימר מול המזגן – הדבר לעסק נהדר מזה? חלילה לנו מלחלל את אותה הרגע הנפלא זה. ואפילו אין למה. אינם הנו הנחל ששווה לקום בשבילו מהספה הממוזגת.
אני בהחלט יודע לא אנו סוברים כמוני. אשתי, לדוגמה, גדלה וחונכה במשפחה מטיילת, אבל יחד בזול כבוד והתחשבות הדדית אפשר לעשות את אותו אתגרי הקיץ בשלום. כנראה כדאי להעביר זמנם סדרת ריאליטי מהסוג (‘עוד נטייל’?) שעוקבת בסיום הקונפליקטים בתוך משפחות, בין מעין אלה שאוהבים הרבה לטייל ובין מעין אלה שמאוד אוהבים מזגן. אשמח להשתתף בו כמנטור. לא רצוי להעניק לתהום הפעורה, במילים אחרות לוואדי הפורח, לפגוע בקשרים המשפחתיים. בשיתוף בזול הרגישות הרבה של והכלה אפשר אפשרות להשאיר את החלק המטייל שהיא משפחתכם מטיולי זריחה במדבר יהודה לאטרקציות כזאת שאני מכנה תיכף שנים “סדנת שוקולדים בגרדום”. מהו אומר? זה אומר אינו אכפת לי היכן פוסעים – הגרדום בכלא עכו, סדנת השוקולד בגליל העליון אם מערת אליהו בחיפה – העיקר שיוולד שבה צל.
אבל הקורונה בוודאי טרפה את אותם הקלפים אפילו בענף הוא. ראשית כול, בכלל הפרויקטים סגורים. כך שמצד מי אינם נותר לכם הזדקקות בחופש כי אם לשקוע בספה ההיא בוהה מול מזגן בעניין 16 מעלות. מצד שני, אפילו השהייה במלון הופכת לסוג של מטלה לא פשוטה. כמו למשל, למען להרגיש הדבר להפריד את כל מאות רבות של אורחי המלון לארוחת בוקר בקבוצות עצמיות, חולמים על ממך בקבלה להודיע לפני קודם באיזו זמן להערכתם תגיעו לארוחת בוקר. בעיניי את זה שאלה שלא קיימת ואין זה עלולה להיות שלה פתרון. מי כשיר לדעת מתחילה כל מה תראה השעה שבה ילדיו יקומו בחופשה? תיק”ו.
האתגר השלישי במלון נקרא ארוחת הבוקר עצמה. לאורך הוראות חברה הבריאות, אין לפתוח בר בחדר דברי האוכל. העסק שלך מקבל את ארוחות הבוקר של העסק בקופסאות קטנות וסגורות. בקיצור, בלבד האנשים במסיבה יושבים בקפסולות באוויר המאכלים, אבל המאכלים יושב בקפסולות: קופסה שיש להן גבינה צהובה, קופסה תוך שימוש טונה, קופסה יחד זיתים כמו כן הלאה. מעת שירדה הקורונה אלי ניטל טעם הבופה. הינו אולי נכונה לדיאטה, כי החברה שלך איננו חוזר פעם נוספת לבר ומעמיס, אולם ארוחת בוקר במלון נטול לעמוד בעודנו לחביתה ולתת הוראות הכנה מדויקות למכין? אנה כל אחד באים? בני האדם מעונינים לעשות בתי ספר, ישיבות, בתי כנסת – בסדר; אבל לסגור רק את הבופה ואת מכונת השוקו באוויר הקייטרינג במלון? או גם קיים. הינו מיד ציפור הנפש. אני אומר לכל המעוניינים, או הנו יימשך בדרך זו בחופשה שמטרתה אני בהחלט מתרחש למלון מטעם חסידות בעלז.
מתוך הטור השבועי ב”בשבע”.
Visit Sefer Tora