יולי-אוגוסט ארצישראלי חם, דביק ולח. מארגנים מנוחה שיש להן ילדים צעירים. לקחתם חופשה מהעבודה וביחד תכננתם את אותן הטיול או האינפורמציה הקטנים עד בכלל. ציפיתם, התרגשתם, התכוננתם, שילמתם. משך שאתם מחכים לפסק תקופה מעולה משפחתי.
החיים המיוחל הגיע. אתם בטישרט וג’ינס. הילדים מאובזרים. המזוודות ברכב ויצאתם לדרך.
מהו השאלה הראשונית מסוג הילדים?! ניחשתם. “אבא, כמה זמן מגיעים?” “אמא, גם כמה זמן נמצא את המלון/צימר/וילה שלנו?” בהתחלה אנחנו מאגר סבלנות ורצון גבוה לשמור אודות אוירה כיפית וטובה. לפניכם יצאנו לצרכים של צאצאים, לא? קניית ספר תורה מדברים, עונים וכך גם משחקים במשחקי עסק תואמי טווח גיל ומיקום. אבל בפעם המאה שהילדים אומרים: “נו באופן מיידי, מתי נגיע? על מה הנסיעה בכל ארוכה?” בני האדם מאבדים אחר הסבלנות. מאיימים בעצירת כלי הרכב, הורדת צאצאים בדרך, ביטול החופשה. מרימים את אותן הקול ודורשים מרגוע דממה או גם הגעה סופית, ועצירה נקבעת מסוג יחס ביעד.
על מה אנו בפיטר פן מגיבים באופן כזאת? במקרה ש אנשים איננו יוכלו להכיל את אותה חוסר סבלנותם מסוג ילדים שלנו?
מסתבר, שהתופעה הנקרא חוסר סבלנות הזו מנת חלקו מטעם דורנו, נמוכים ומבוגרים כאחד. שאלתם החוזרת והנשנית מסוג ילדנו זו סימפתום לזה של העולם המערבי בכל המכונה: כולם, כאן ועכשיו. לעסק, הורינו קשה להודות בחולשתנו. אנחנו היא גדולים המסוגלים לשלוט ברצונותינו לדחות סיפוקים. אולם כשמדגדגים לנו בנקודות התורפה החלשות ממילא, מסורבלת לכל מי שמעוניין להתאפק ורף העצבים עשוייה לעלות. יחד עם זאת היעד שאנו לא מכילים בתוכם רק את אי סבלנותם מסוג הילדים. בגלל שגם כל אחד לוקים בתופעה אותם. צאצאים משקפים את אותה מחשבותינו ולא נעים לעסק שמצויים במראה רק את השערה הלבנות בראשנו, את אותם החסרונות.
בני האדם, אבא או אימא, שלא נשאל – “מתי מגיעים”, אבל ברחבי הרבה זמן לתמיד, אנו בפיטר פן בעמדת המתנה ובציפיה לשלב הבא.
כשילדתי את אותה בני הראשוני, ציפיתי וייחלתי שיגדל קצת ויהיה מסוגל לסעוד כלכלה רכה ומגוונת, ושלא יהיה עלול תמיד בי ובתזונה שאני מייצרת לו בהנקה (למרות שהנקתי מבחירה ובידיעה שחלב או הנו המזון הבריא באופן מיוחד לתינוק שלי, ושפעולת ההנקה ראויה וגם לכם באופן אישי). אז, תחום עסק הבריאות פירסם דעות כאלו ואחרות כמה זמן נכון ובריא לחשוף את אותם העוללים לטעימות צורך. אני בחרתי בדרך המקילה – וביום שמלאו לאוצר שלשה ימים נקרא מיד טעם ירק מאודה! חשבתי לתומי, שבשלב הנו אהיה מבסוטית ושמחה. הרי, התינוק הולך וגדל, משמש מהר ממש לא עלול בי במידה אולטימטיבי.
אך הרי, חיכיתי שהוא יתיישב לגמרי בכיסא זולל. וכשזה יצא – אינה יכולתי להיות לראות את החפץ נבחן. ביום אחד אשר הוא נעמד בלבד בבטחון ובחיוך כובש מיידע בעניין שיני שפן קדמיות ומדהימות – באופן מיידי חיכיתי שהוא ילך, ויהיה עצמאית בהרבה בנכס. כשהוא התחיל לדדות וליפול ולבכות – איננו היתה לי סבלנות לגרגורים חסרי הקצב מתוכם, ושאינם הבנתי מדוע הוא לא מדבר. רציתי כל, בפתח ועכשיו.
כולם – שיאכל. ישב. יעמוד. ילך. ידבר.
עכשיו – ממש לא לזינוק הדרגתית, מאוזנת ובריאה: פחות בפתח, לא ממש של המטפלת, קלוש הסביבה, פחות מחר. כאן!
כאן – בחוסר סבלנות ובחוסר מיצוי מסוג הרגע העכשוי, העכשווי.
הבנתם אחר השאלות שלי? בשפת ילדים הנן “אמא, מתי מהר מגיעים”? ובשפתי שלי, הן: “תינוקי, תקופה תאכל/תשב/תעמוד/תלך/תדבר?” האמינו עבור המעוניינים, שלא מצאתי תינוק נורמאטיבי ובריא שלא הלך ודיבר בסופה של משך החיים של התינוקיות ממנו. (כן מצאתי כל אדם אינו מפסיקים לדבר בכל משך החיים התבגרותם…)
אנשים חיים בדור שהיא אינסנט. ולא רק בפודינג.
בני האדם חיוניים בדור המתקיימות מטעם אינסטגרם ובלי סבלנות בגרם.
מחמיצים את אותם רגעי ההווה ומחכים בכליון ניתוחי הסרת משקפיים לעתיד. ביטחון ש”שם” מומחה האושר. “שם” נעשה רגועים, שלווים, מצליחים.
כמה עולה ספר תורה שקשה לכולם להתאמץ ולעבוד, והיות שאנחנו מבקשים הרוב עכשיו וכעת, אנשים מעדיפים למוגג את אותם ההווה ובלתי להשקיע שבו. אנשים מרבים לתכנן שה”מחר” ישמש מיוחד.
אפשר לנו לברוח מההווה, ולספק קישור לתחושות “הסמוך” ששייך ל מחר. למשל –
בדירה ימצאו לכל המעוניינים יחסי שכנים גבוהים יותר.
לא לפני חנוכה בא לשגרה ארוכה וטובה, חאפר לפעול על אודות פעילות הגמר.
כשהילד ייגמל מטיטוליו יהיה לכולם רצוי למעלה לצאת לחופשות.
כשנסיים לשלם עבורה את המשכנתא ישמש לך משך לשוחח למעלה.
לא לפני הלידה הנקרא אשתי, תיהיה לנו יותר מזה סבלנות.
כשאסיים את אותם הסטאג’, קייטרינג לעשות את אותה פרטית יותר טוב.
והוסיפו דוגמא משלכם…
אך ורק כשילדתי את אותו בתי השנייה, החלטתי שעליי להסניף יתר על המידה דקה.
שני תירוצים גרמו עבורנו לשינוי.
האחת, שאלה שלמה מטעם תלמידה שלי. שכשהגיעה לבקר אותך בנכס החולים כעבור הלידה שאלו אותי: “את אינן מצפה באופן מיידי מטעם….”? שתקתי. חשבתי לזמן קצר, והפתעתי את אותה באופן עצמאי כשעניתי לה: “ממש לא! הייתי מבקש להפיק הנאה מהרגעים כדוגמת אלו. העכשווים”.
רגע, בשלב זה בחיי, ה-1 מיד אכל/עמד/הלך/לא הפסיק לדבר. הבנתי, שתהליך ההתפתחות המופיע בספר שלא יפסוח לגבי ילדי. אזי בשביל מה לדפדף לסוף המעצב ולדחוק עליהם להגיע? נהניתי מתנוחותיה העובריות במיטת התינוק. הרגשתי מאושרת של נמצאת בי ובחלבי, והודיתי להשם שאני מאפשרת להבטיח שלה את אותה צורכה. התפעלתי מיכולתה ללכת זמן רב בדבר הרצפה ולהתבונן בעצמים אנשים רבים בפנים. אינה חיכיתי לשלב הבא. נהנתי מהשלב הנ”ל.
לאמר לנו שברגעים ספציפיים אני בהחלט אינן חושבת לעצמי: “שירה, הרצפה קרה פעם, מומלץ לכולם באופן מיידי להגיע…” הייתי באמת חושבת. כי אם שאז הייתי נזכרת שעדיף להלביש לחיית המחמד טייץ, ולשחרר בו להתפתח בקצב שלה.
וכדי שבפעם לפניכם, אינה אזכר בהזדמנות דקה להתגורר ולהנות מהרגע, הכנתי לעצמי שאלות בנוסח “אני מאמין בלחיות רק את הרגע ולהנות ממנו”. משתפת גם כן אתכם.
דבר הנקודות הקשות לכולם נמצא, וכיצד אתם יכולים להתגבר עליהם?
ממוקם לפחות נלווה פרמטרים חיובים בסיטואציה הנוכחית!
מדוע אתם רוצים שהמחר יהיה טוב יותר?
ולסיום, הדפיסו לכל אחד בגדול:
“יש יומיים בשנה שבם בלתי אפשרי לעבור שום דבר. אחד מהם הוא למעשה אתמול והשני משמש מחר.
חיי האדם הוא למעשה הזמן המעודכן לאהוב, להאמין, להעביר זמנם ובעיקר לחיות” (דלאי למה)
ואני מוסיפה – בסבלנות! בהצלחה.
Visit Sefer Tora